<h1>ספר החינוך מצוה תפ"ה</h1>
<h2>דף כח:</h2>
שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן, ועל זה נאמר [דברים ט"ז] לא תאכל עליו חמץ. כתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [בספר המצוות] מלת עליו שבאה על כבש הפסח שהחובה בזביחתו בין הערבים ביום ארבעה עשר, ואמרו מעת שיגיע זמן זביחתו לא תאכל חמץ, ובפסחים אמרו זכרונם לברכה מניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ, ושם [ד' ע"ב] נאמר לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא, כן מצאנו לשון כל הנוסחאות המדוייקות שנקראו על זקני התלמוד, ושם נאמר בטעם איסור החמץ בשעה ששית עבדו רבנן הרחקה יתירה כי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא, ומי שיעבור ויאכל חמץ אחר חצות לוקה, עד כאן. משרשי המצוה לפי שענין איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור ביותר מצד שענין זה יסוד גדול בדתינו כי יציאת מצרים הוא אות ומופת מוכרח בחדוש העולם שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, כמו שכתבתי כמה פעמים, ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה, על כן מצד החומר הגדול שבה תזהירנו התורה להתחיל בה שש שעות קודם הגיע זמן הנועד לאותו הנס שהוא התחלת יום חמשה עשר, וכל זה למען נתן אל לבנו חומר המצוה וגודל ענינה בראותינו כי התורה תעשה לנו גדר סביב לה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [פסחים י"א ע"ב] שאוכלין חמץ כל ארבע שעות מיום זה, ותולין כל חמש, כלומר לא אוכלין גזירה משום יום המעונן ולא שורפין אלא נהנין להאכילו לכל בריה או למוכרו לכל אדם, ושורפין אותו בתחלת שעה ששית, וזו היא תקנת חכמים במצוה כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יכשל לאוכלו בתחלת שעה שביעית שהוא אסור מן התורה כמו שאמרנו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה גם כן מכתוב אחר שאמרו שם בפסחים [ד' ע"ב], כתיב [שמות י"ב] שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתיב [שם] אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור, ויהיה פירוש ראשון כמו הראשון אדם תולד [איוב ט"ז] שפירושו קודם. וממה שחייב הכתוב להשביתו באותו יום ידענו שמקצת היום הוא מותר בהכרח, שאי אפשר לכוין רגע הראשון של יום ולהשביתו בו, ואחר שכן שמקצתו של יום מותר ולא ביאר לנו הכתוב אי זה חלק ממנו הוא שמותר נחלקהו אנחנו בשוה מן הסברה האמתית, שאם תחלקהו בענין אחר לא יהיה שורש בדבר כלל, וזהו אומרם שם אך חלק, והמפרשים כי מלת אך באלפא ביתא חץ לא יבינו דברי חכמים. ויתר פרטי המצוה במסכת פסחים פרק ראשון. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בזמן הזה שאין לנו קרבן פסח. ועובר על זה ואכל כזית חמץ אחר חצות חייב מלקות לדעת הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה כי הוא סובר שהלכה כרבי יהודה דאמר דחמץ לפני זמנו, ארצה לומר ביום ארבעה עשר בניסן מחצות היום ולמעלה, עובר עליו האוכלו בלאו זה שזכרנו.
אבל הרב רבנו משה בן נחמן זכרונו לברכה [בהשגתו לספר המצוות] חולק עליו, ולדעתו אין בזה לאו שהלכה כרבי שמעון דפליג עליה דרבי יהודה ואמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר בלא כלום, ודריש מילתיה מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, בשעה שישנו האדם בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, בשעה שאינו בקום אכול מצה, דהיינו בין לפני זמן הפסח בין לאחריו, אינו באזהרת בבל תאכל חמץ, ולדעת רבי שמעון מלת עליו תשוב על אכילתו של פסח שהיה נאכל לערב, וכן הוא מפורש בירושלמי [פ"א דפסחים ה"ד] שלדברי רבי יהודה מלת עליו שבה על שחיטתו ולדברי רבי שמעון על אכילתו שהיה נאכל לערב. וזה שבא בגמרא לכולי עלמא חמץ משש שעות ולמעלה אסור, וכן מה שאמרו עבדו רבנן הרחקה יתירא דלא ליגע לידי איסורא דאוריתא, כל זה אמת שיש איסור דאוריתא בנהנה מן החמץ אחר חצות, ואמנם האיסור הוא דקאי עליה במצות השבתה מדאוריתא משש שעות ולמעלה, אבל ודאי אין בו איסור לאו כלל כרבי שמעון דקיימא לן כוותיה, וכן הוא מפורש הענין שם בגמרא שאמרו דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא מנא לן, אמר אביי תרי קראי כתיבי, וכולי, וסיום דבריו שם הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור, הנה זה מבואר שאין האיסור בו אחר חצות אליבא דהלכתא זולתי מצות השבתה דאוריתא, הנה לדעתו זכרונו לברכה אין לאו זה דלא תאכל בכלל מניין המצות, הט אזנך ושמע דברי חכמים, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם וכולם נר, ודע כי יש בתורה שבעים פנים וכולם נכוחים.
